מכתב מרגש

את כתיבת מכתב זה דחיתי ודחיתי, שוב ושוב. המילים הן אלו המסרבות למצוא את דרכן אל הנייר,
אולי היות שהן יודעות עד כמה הן חלולות, ריקות מתוכן, אל מול המתרחש בלב פנימה.
כל מילה ומילה, משפט, הברה, צליל או הגה לא יוכלו להלמות הלב, לעוצמת חיוניותו.
אולם, בכל זאת, לאט לאט, צעד צעד, אנסה ולו במעט להעלות את הדברים על הכתב,
ולו בזכות הידיעה המוצקה כי יש מי שספון אי שם בחדרו,
מול מחשב, וקורא בשקיקה את הדברים, ואלו מהווים לו מקור מים חיים.
יש מי שקורא כל משפט, כל הברה, צליל או הגה – ואלו מהווים לו מקור של תקווה.
עד לפני זמן לא רב אני הייתי זו הספונה בחדרי, קוראת את דברי אחרים, ואלו הזינו את תקוותי הגם שלעתים אבדה..
שוב ושוב פתחתי את עמוד הפייסבוק של "מנור מדיק", גיששתי את דרכי באפלה,
תרה אחר שביב אור שיהא כמזור לנפשי למודת האכזבות בשדה הקרב חסר הרחמים של טיפולי הפריון.
והנה – עוד הצלחה, ועוד סיפור מרגש, ועוד תמונה של תינוק בין יומו, כל אלו נחזו על-ידי עשרות אם לא מאות פעמים,
ונתנו לי את הזכות להאמין שאולי פעם, אי שם, מתישהו, איכשהו, גם לי זה יקרה.
גם אני אוכל לכתוב כך, לחוש כך, לחוות כך את ההצלחה המיוחלת שכה רבות דובר בה...
הדרך זו הייתה דרך חצץ, רוויית קוצים ומהמורות.
לא העזתי לקוות שאצלח אותה אי פעם. סיפורי אחרים הפיחו בי תקווה, אך ההכרה ונסיבות חיי לא הותירו לי להאמין כי הדבר אפשרי באמת.
לא האמנתי כי גם לי זה יקרה וזה קרה.ובגדול ובכפול ובענק.
הלב חש זאת ביתר שאת אך הראש ממאן להאמין. הדבר לא נתפס.
שוב ושוב המנטרות מהבהבות במוחי: "אני אמא לשלושה ילדים!!! .לליאור יש אחים!!! יש לי תאומים!!! הכל עבר בשלום!!!
לא נתפס !!! לא נתפס!!! מציאות שהפכה לחלום. חלום שנברא למציאות חיה ובועטת.
מציאות חלומית, נקרא לה כך, שלה שותפים אנשים שקורצו מחומר מיוחד, כזה המגשים חלומות,
כזה הרואה את הזולת ללא משוא פנים, כזה החודר ללב מצוקות האחר, כזה נטול האגו, כזה המהווה את תמצית האנושי שבאדם, היפה שבאדם.
עמי היקר,
תודה זו מילה ריקה מתוכן כאשר מדובר בפועלך, במקצועיותך, ברגישותך, בחוכמתך ובחתירתך למצוינות חסרת פשרות.
תודה זו מילה המחווירה נוכח היותך מי שהנך. התעקשותך היא זו שעיצבה את חיי כפי שהנם היום. משפחתך ללא ספק היא הרוח המניעה אותך קדימה,
כאשר אתה עומד בבטחה בראש התורן. ליאורה, טלי ושי – אתם ההוכחה שמצוינות, מקצועיות ודקדקנות אינן באות על חשבון רגישות ורוך.
מאיר וגאולה – אתם זוג מנצח המוביל אחרים לניצחון; במאור פניכם, בשימת לבכם לפרטים הקטנים כגדולים, במקצועיותכם ובאהבתכם הכנה את משלח ידכם. הדבר ניכר בכל נים ונים בעשייתכם.
נועה אהובה שלי, תודה על ידידותך ורוחב לבך, לנה – כמי שהייתה לצדי ברגעי המשבר, אין שותפה ראויה ממך לרגעי ההצלחה.
הילה – שכל כולה כאפרכסת, היית לי אם ואחות.
הרופאים הנהדרים, שלא שכחו ולו לרגע את האדם העומד מאחורי המספרים והנתונים,
ברי לכל כי בלעדיכם דבר לא היה אפשרי; ד"ר ממן, ד"ר הנדלר, ד"ר אייזן, ד"ר ענבר רותם,
מיכאל הגדול שלא מכיר את המילה בלתי אפשרי. וכמובן – מעבר לים ד"ר סופו המסורה.
ואם הזכרתי את הניכר – אז דימה, אתי, אנה, מזיה וגוצ'ה – אתם הפכתם את השהות בטביליסי למה שהיא עבורנו – חופשה משפחתית, מלאת אור ואהבה, פנאי משותף אמיתי ואיכותי,
שלעולם לא חווינו ובטח שלא בעוצמות שכאלו.
תודה זו מילה קטנה, חלולה, חסרת משמעות נוכח הפלא שיצרתם, איש איש בחלקתו שלו, ויחד יצרתם פסיפס מרהיב ביופיו, כזה שהפך לתבנית נוף חיי וחיי משפחתי.

ענבל,אודי,ליאור,יוחאי ואביגיל מישר (עדיין לא מאמינה שמצוינות חמש נפשות...)