חדשות ועדכונים

מכתב מרתק ומרגש

15 ביולי 2020

מכתב מרתק ומרגש שהוא סרט וכל מילה נוספת מיותרת. קריאה נעימה.
לכבוד משפחת מנור היקרה וצוות מנור מדיקל המדהים שלום וברכה.
לחפש מילים שיסכמו אוקיינוסים של דמעות וצער, רצף של אינסוף כישלונות חוזרים ונשנים, טעויות רפואיות ואחרות ותחושה של סבל וחוסר אונים בלתי נגמרים – זו כמובן משימה בלתי אפשרית. אולם יחד עם זאת, לספר בשבח הנס שנגרם לנו בחיים, בעקבות מסירות הנפש, הלב הגדול, הנתינה והחסד של מלאכי מנור מדיקל, אנו מעוניינים, הן משום הכרת הטוב לאשר גמלו לנו מטובם ושינו את מצבנו מן הקצה והן משום שרצוננו לתת לאנשים שהיו, או שיהיו אי פעם במצב דומה, תקווה שאפשר והדברים יסתדרו בסוף לטוב.

ימי ראשית – החלום ושברו
**************************
סיפורנו החל בשנת 2011, בה נישאנו, עונג ואנוכי, ויצאנו יחדיו אל הפלגת חיינו ואל אופק התקוות הגנוזות. יצאנו לדרכנו המשותפת, נחושים להרחיב את משפחתנו, והסכמנו ללכת לרופאים טובים ביותר, ולקבל את התנאים הנוחים ביותר להגשמת חלומנו המשותף, להביא בן או בת יחדיו.
לאורך שנות חיינו המשותפים עברו עלינו ניסיונות רבים, עשרות במספר, של טיפולי IVF שכשלו כולם. פעם אחר פעם, הקמנו את עצמנו משברי התקווה שהתנפצה לנו שוב ושוב למול עינינו, ועל אף המסע הארוך והכבד – לא הצלחנו, ופעם אחר פעם נפלנו לאכזבה ולייאוש.
לאחר כשש שנים של ניסיונות כושלים, אשתי שתחיה החליטה לעבור רופא. החלטה שהייתה לא פשוטה עבורי, הן בגלל שהרופא שטיפל בנו עד אז נחשב לאחד המומחים המובילים בתחום הפוריות, והאמנו שאנו בידיים אמונות וטובות, והן בגלל שיצרנו קשרים מעולים, עם הרופא שטיפל בנו ועם הצוות הרפואי שליווה אותנו, ולא חשבנו שמשהו בהליך לא תקין, מרושל או משובש.
לימים כאמור, עברנו בסוף לטיפולו של ד"ר אריק כהנא, מאסותא ראשל"צ, אשר שלח אותנו לבצע סידרת בדיקות, במהלכן נקבע כי אשתי סובלת מבעיה ביולוגית קשה במבנה הרחם, וכתוצאה ממנה היא לא תוכל ללדת! למרבה הצער מדובר היה בבעיה ידועה, שהייתה מוכרת לרופא המטפל שלנו באותם ימים היטב. אשתי הייתה מנפגעות ה-DES, הורמון שניתן בשנות השישים בארץ ובעולם, להריוניות בסיכון להפלה וכיו"ב. לימים התגלה כי התרופה האמורה גרמה לעוברים מומים מולדים באברי הרביה, ואחד מהמומים הללו, שניתן היה לגלותו בבדיקה פשוטה למדי, נפל בחלקנו למרבה הצער.
התחושה הקשה למשמע הבשורה המרה הכתה בנו בעוצמה אכזרית: לא זו בלבד, שטיפולים של שנים לא נשאו פרי ולא הביאו לתוצאה המיוחלת, אלא כעת גם מובן היה, שכל אותם טיפולים מתישים, הזרקות הורמונים, טיפולים נלווים ותומכים, נסיעות והוצאות אינסופיות ובעיקר – עוגמת נפש חוזרת ונשנית מכל כישלון, כל זה ועוד היו יכולים להיחסך מאיתנו, אילו היינו יודעים את המצב לאשורו מתחילה.
יש לזכור שכל הליך כזה, לווה בהתערבות כירורגית כפולה, שכן אשתי עברה שאיבות והחזרות, ואני נאלצתי לעבור סידרה של שאיבות זרע בהליך כירורגי פולשני, או לעבור הליך לא פשוט של אלקטרוסטימולציה, שעיקרו הפקת זרע באמצעות מכות חשמל, כל זאת מחמת נכותי, כך שהצער היה כפול ומכופל.

ואולי בכל זאת תקווה...
**********************
במצב כזה של תחושת כישלון מהדהדת, של נפילות ועיניים נפוחות מדמעות ומצער, הגענו לפונדקאות מנור מדיקל. קיבלה את פנינו אורית פאר המדהימה. מצוידת כהלכה בים של אינפורמציה ומאור פנים, לצד תכליתיות ומעשיות, ניווטה את דרכנו בין שלל האופציות והדרכים, מסלולים ועניינים טכניים לצד אמונה מתחדשת, שלמרות הכישלונות הרבים והצורבים – מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. האמת, שהידיעה שאשתי לא תוכל לשאת את הריון בננו המשותף ברחמה, היא כשלעצמה היתה קשה מנשוא, אבל למרות זאת, הבלתי אפשרי נראה היה פתאום קרוב להישג יד.
כדי להבין באופן קצת יותר חווייתי את משמעות הדבר, הוזמנו על ידי עמי למפגש הורים, שנערך בגני יהושע. כמו ביקש להראות לנו את מה שאי אפשר לבטא במילים. "כל אחד כאן הוא סיפור", הוא אמר לנו. ונתן לנו להתרשם מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי, עם הורים לילדים מופלאים, כולם ילדי מנור. הורים שחלקם הלא מבוטל היו מיואשים מהדרך רצופת החתחתים שעברו, בדיוק כמונו רגע לפני הנטישה של כל הרעיון. הפגישה עם עמי היקר והאמת הפשוטה שלו, הפיחו בנו גל חדש של תקווה – "עכשיו זה רק שאלה של זמן, מפה תצאו עם תינוק", נהג לומר.
עמי נטע בנו אמונה מחודשת והחלטנו לנסות שוב. הרבה קוראים שיקראו את תקציר הסיפור עד כאן, יחשבו שפה זה מקום טוב להכניס את הסוף הטוב, המיוחל והמצופה, אבל לא כך היה. בניסיון אחד, זכינו לתחילת היריון, אשר הסתיים בהפלה מוקדמת יחסית, דבר שריסק את תקוותינו שוב, אלא שהפעם בכל זאת הייתה תקווה מסוימת היות והיה הריון.

ושוב התנפצות החלום
**********************
האחות המלווה שליוותה אותנו בשלבים הראשונים, הייתה אמיליה, שתמכה וסייעה במילה טובה ובכל פעם התרגשה יחד איתנו מחדש לקראת, ובכל פעם ליוותה אותנו בצערנו, עם הודעת הכישלון ובשני מקרים הפלה. התחושה הייתה כשל מחסום מטפיזי כלשהו, מנסה בכל דרך לחבל בהגשמת חלומנו וייעודינו להיות הורים. אשתי כבר לא יכלה עוד וביקשה לא להיות מעורבת בתהליך. זה היה מובן מאליו, כמה צער יכול אדם לשאת?
בפעם השנייה, שוב בכוחות מחודשים, אם כי בקושי רב, הצלחנו לאסוף את עצמנו מן המצב בו היינו, ושוב החלטנו לצאת למסע הארוך, כאשר לכל אורך הדרך משפחת מנור היקרה, וצוות מנור מדיקל כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו עבורנו סמך איתן בעתות אי ודאות וצער. הפעם אשתי לא מודעת למתרחש, לניסיונות, לתקוות המחודשות, להתנפצותן הבלתי מובנת, לניסיון שלא להראות את הצער והכאב. ניסיון לא פשוט ושוב, אלקטרוסטימולציה, שאיבת זרע באסותא, קליטה, היריון, תקווה שהחלה יפה והתפתחה לאורך זמן רב הפעם. שוב ליווי מסור של אמיליה, לאחריו העברת השרביט למירימי היקרה, ובהליך זה הצלחנו להגיע עד להדרכתו המסורה של ד"ר הנדלר. אפילו שאלתי את ד"ר הנדלר אם אני יכול לבשר לאשתי על ההיריון, וכבר כמעט שעשיתי זאת בפועל... ושוב הפלה.
שלב הזה היינו חייבים להחליט מה עלינו לעשות. לאורך כל הדרך, זכינו לתמיכת עמי ולתמיכת כל מי שנתקל במקרה שלנו בתוך מנור מדיקל. מדובר היה בסיפור שהפך כבר לעניין משמעותי ולאתגר שנראה יותר כמו סיפור בלהות. כאנשים מאמינים, לא הצלחנו להבין לא פעם, למה אדם צריך לעבור כל כך הרבה סבל כדי להגיע למנוחה ולנחלה. כל כך הרבה פרטים נחסכים כאן, מפאת הקיצור, אולם כמות הרופאים, הטיפולים המשלימים, הבדיקות, הנסיעות, ההורמונים, ההזרקות, התקוות, האכזבות, ההוצאות ובכלל המאמצים באופן כללי, החומריים והנפשיים, שהושקעו בפרויקט הזה, הייתה עצומה.
מי יכול להאשים מישהו על ייאוש מדעת במצב כזה?

ורגע לפני הייאוש - הנס
***********************
למעשה, כפסע היה בינינו לבין ביטול מאמצי החתירה לבן או בת בעולם. יש סוג של כניעה המביאה את האדם, עם כל צער האובדן, למנוחת הנפש. לא יודע מה היה אותו תמהיל כוחות, שקרא לנו להמשיך, אולם אין ספק שלמשפחת מנור המורחבת, יש מקום משמעותי ביותר בו. לשמוע את קולן המנחם של טלי, של אורית ושל נועה המסורה, שריפד עבורנו כל כך הרבה התרסקויות, ולעבור לפאזה אחרת, בה ממשיכים עד העובר האחרון.
פעם חשבתי לעצמי, שאני לא רוצה לעמוד מול הבן שלי ושהוא ידע שבאמצע הדרך להבאתו לעולם הזה, אביו ואמו התייאשו ממנו. לכן גמלה בלבנו ההחלטה להמשיך כל עוד התהליך יאפשר זאת. אז המשכנו, אל תוך המחזור שנראה היה בעיני כאחרון. שלושה עוברים, בלאצטו. ממתינים לתת לנו את ההזדמנות להיות הורים. בזמנים כאלו, אני נוטה לשוחח עם פאשה, איש המעבדה המסור והמקצועי, שלבד מהיות איש מקצוע מן המעלה הראשונה, היה עבורנו גם אוזן קשבת, בשלבים קריטיים מאוד בהליך.
שני עוברים מתוך השלושה, לא נקלטו. וכבר התחלתי לחשוב, איך להכין את אשתי, לקראת כך שגם אני עוזב את התהליך ומשלימים עם המצב. ואז, לאחר הפסקה משמעותית, מתקשרת אלי נועה היקרה, ומודיעה לי שאני צריך לאשר פונדקאית. היא שלחה לי פרטים של פונדקאית מסוימת, והפעם, מאחר וכבר נערכתי בראש לוותר, לא התעקשתי לבחור יותר מדי. פשוט, נועה המליצה בגלל ניסיון קודם בתכנית, אני ראיתי את הנתונים והדו"ח הרפואי, והסכמתי. מסתבר שההכנות שלי להרים דגל לבן, היו מוקדמות מדי, משום שהבחור האחרון החליט להיקלט. אני שמעתי על לא מעט כאלו, רק לא האמנתי שכך יהיה גם כאן.

הבשורה המשמחת
*******************
כעת לאחר שתי הפלות, ים כישלונות, ותחושה מתמדת שהגורל מתעתע בנו בצורה אכזרית, חשבתי לעצמי – מתי אספר לאשתי. מסיבות מובנות, וגם לבקשתה, השהיתי את הדבר. כמעט בכל טלפון מנועה, חשבתי שאני רואה את הסוף, אבל לא. הבחור האמיץ המשיך והשתרש, ואנחנו כבר בחודש הרביעי ואני עדיין לא מספר לאשתי. סיפרתי לחמותי ולדודה של אשתי, ושתיהן היו בסוד העניין, והנה הגיע החודש השביעי. צריך כבר להתכונן לנסיעה. אני מזמין את חמותי ודודה ורדית, ויחד איתן אני מסביר לעונג שאחרי כל כך הרבה תסכולים וסבל, היא הולכת להיות אמא.
עונג שלי עצמה מקשיבה, כל כך הרבה צער על מר גורלה, קופל באותן דקות של הקשבה. כאילו, השריון הזה, שריון הייאוש מדעת, שעטף אותה וכמו הגן עליה מפני האפשרות שהקב"ה יחליט שוב לתעתע בה, איים להישבר ולאפשר לאור התקווה הטובה לחדור אליה, לאחר כל כך הרבה כישלונות.
הזמן חלף ביעף, והגענו אל סמוך למועד הלידה המתוכנן וליום בו אנו צריכים להתכונן לנסיעה לגיאורגיה. אנחנו מתחילים להתכונן, הרשימה ארוכה וקצב הדברים חייב להיות מהיר. עונג שלי עדיין מסתגלת רגשית לרעיון שהיא הולכת להיות אמא סוף סוף. "אחרי בלותי הייתה לי עדנה", נהגנו לומר. אוריה רפאל דהן היה מתוכנן להיוולד באזור ה16-20, למרץ לפי האפליקציה משום מה יצא אפילו ב – 14.3.20. נו, גם זה חידוש חשבתי לעצמי, גבר עם אפליקציה מיוחדת ליולדות. לפי כל התחשיבים, זה עוד לפנינו. באחד הסרטונים, ד"ר הנדלר היקר, מודיע כי הוא מקדים את הלידה ל-8 למרץ. אנחנו מתכוננים לנסיעה. יש רשימה גדולה של ציוד, משחות, תרופות. אנחנו אמורים לצאת את הארץ ביום ראשון, 1.3. הלידה הוקדמה ליום – 2.3.

החליט להקדים הבחור
**********************
אנחנו כבר ביום שישי. כל הציוד מוכן. המיטה, השידה, הסל-קל, הערסל, העגלה, החיתולים. עונג שלי, בהכנות אחרונות לפני שבת. לפתע פתאום אני מקבל הודעה מעמי, 28.2: "אלון, הפונדקאית עם פתיחה של 6 ס"מ, אני בדרך לשם, אהיה בקשר".
כשומרי שבת, פעמים במהלך ההליך הזה, נפל ליבנו מטלפון מלחיץ. בפעם הראשונה, כמה שבתות קודם, עונג ואני יושבים בבית, שבת בצהרים, טלפון מצלצל ועל הצג – "עמי מנור". עמי יודע שאנחנו לא עונים בשבת, אני אומר לעונג שלי – רק שלא קרה משהו. המתנו לצלצול נוסף – לא היה. אולי טעות. מוצ"ש עם הלב ברצפה, עונג ואני שולחים הודעה לעמי, והתברר שנלחץ בטעות – איזו צפירת הרגעה, פשוט נחיתה ברכות על כנפי המילים הנפלאות והמרגיעות הללו. בפעם השנייה, כאשר אוריה רפאל נולד. כאמור, ערב שבת, פרשת תרומה שעה 21:45 אני מקבל וואטסאפ מעמי:
"מזל טוב, ובא לציון גואל, 3.5 קילו, הכל בסדר, שלחו תמונות..."
מנועה קיבלתי את ההודעה המרגשת הבאה:
"אלון וחניה הכי יקרים שבעולם!!!
הרגע הזה שכל כך חיכיתם וציפיתם ופחדתם, והתרגשנו ופחדנו יחד איתכם. אבל הנה, הוא הגיכ לעולם הזה..., אני מאחלת לכם אושר ונחת וחיים הכי שמחים ומאושרים שבעולם, שיבוא יחד עם הנסיך שלכם"
ואז עוד שלחה נועה, הודעה מהצוות בגיאורגיה:

"Dear All,
Dahan Chenya surrogate Goderdzishvili Natia, delivered
Vaginally under peridural anestesia without complication,
28 Febr 2020 22:30, the boy weight 3500 gr. Length – 53 cm,
Apgar 8/9. Both feel normal.
Congratulation"
ואז התמונות הראשונות. עוד התכתבויות, כירטוס מהיר וסידור הקדמת טיסה אם ניתן, אנחנו יוצאים מישראל ביום א בבוקר. אני בקשר עם אולגה לארגן את העניינים הטכניים, עודפי משקל בגלל כיסא הגלגלים השני. לפני הטיסה, טלי מעבירה לי חבילה של מסכות, בשביל כל שאר הזוגות שם. הכל פשוט ומופתי כי זה הדי אן אי הערכי שמלווה אותנו במנור מצד כולם. אפילו עד הדקה התשעים.
היום הגדול הגיע - 2.3.20, אנחנו מעבר לחלון הזכוכית. הקורונה פרצה כבר ועונג ואני חייבים להישמר ולשמור. מתבוננים בפלא הזה, המסכם, כפי שכתבתי לעיל – אוקיינוסים של צער ודמע, ולא מאמינים.
סוג של "סיפור מסע" הסתיים, וכשם שראשיתו היה רצוף תהפוכות ותמיהות, אך טבעי הוא שגם הגעתו של הבחור לעולם תהא כך. סוג של קארמה. אז עד שהגיע, בא בשבת ולבד, בלעדינו. אני פותח ספר של ר' חיים פלאג'י על ההגדה של פסח, שקיבלתי מחבר יקר קצת לפני. אני פותח אקראית, ומגיע למקום בו חכם פלאג'י כותב על היולדת, ובין הדברים הוא כותב שלא טוב שתלד בערב שבת, שכן יגרום הדבר לחילול שבת, אז שתתפלל ללדת בימי החול. ואני חושב לעצמי, מה רוצה הקב"ה לומר לי?, הרי כאן זה ההיפך הגמור מדברי חכם פלאג'י זצ"ל, שכן: אנחנו זכינו לילד, שבא אלינו כתרומה מלאה מאת השם יתברך,
שראה צרתנו והאיר חשכתנו וריפא מכתנו, ושם סבו רפאל דהן,
ושמו על שם ר' רפאל אנקווה זצ"ל
ועל כן נקרא שמו בישראל –
אוריה רפאל דהן
ואוריה רפאל זה, נולד בערב שבת פרשת תרומה,
ללא שמץ חילול שבת, שכן הדבר נעשה על ידי לא יהודים, בבית חולים
לא יהודי, ובעוד קמצוץ מחשבה גם בננו, עוד טרם גוייר, אשר על כן
הוא נולד בשבת מבלי לעבור על חשש חילול שבת
ויחנו ויסעו
***********
מתכוננים לשהיה ארוכה בגיאורגיה, הנה הבלתי יאמן קרה לנו, וזכינו לבחור הזה שהגיע, כאמור, יחד עם מגפת הקורונה. כאילו כשמו, להאיר חשכת הזמנים הקשים ולרפא את כולנו מן המחלה הזאת. הישיבה בארץ זרה, החשש מפני התדבקות, התחושה שאנחנו לפני סגר גבולות, בארץ זרה, לא ממש מפוענחת עד הסוף, הייתה יכולה להיות קשה עד בלתי נסבלת, אבל גם כאן. צוות מנור היה השלמות בהתגלמותה: מריה, אנוקה ואתי היקרות, עשו הכל כדי ששהייתנו שם תהיה נוחה ונעימה. הדירות של מנור, המעטפת הלוגיסטית והתמיכה הרחבה של מנור, בארץ זרה. מה שיכול היה להפוך לסיוט, היה פשוט מושגח ומתוקתק לפרטי פרטים.
דימה, רב ההשפעה והקשרים, קידם את עניינינו הפרוצדוראליים מול הרשויות, ואנחנו נקראים לחתימות ולמילוי טפסים. אני מתקשר לאירית מהקונסוליה, לברר אם אפשר לסייע לנו לזרז הליכים. הבנתי שזו בעיה קשה, ושכעת בכלל לא בטוח שזה יהיה קצר כל כך, כי הגיאורגים צפויים להכריז על סגר. "אבל אתם בידיים הכי טובות, אל תדאגו, מנור זה ידיים הכי טובות שאפשר", היא מרגיעה.
הפשוש הקטן כבר איתנו. אולגה האחות המסורה, וד"ר סופו פוקדות אותנו תכופות, מדריכות, מודדות, שוקלות, בודקות ומסכמות את מה שאנחנו כבר יודעים: הילד הזה, בלי עין הרע, פשוט מדהים ב"ה. עונג ואני מתכוננים לשהייה ארוכה. עונג אפילו מצאה מקום לשחות בו, קרוב למדי. בית חב"ד גם הוא בסביבה, וכך גם המכולת. אפשרי למדי, ואפילו הודענו בעבודה והכנו את כולם שאנחנו נשתהה כחודש וחצי לפחות. כעת עם הקורונה, יכול הדבר להימשך אף יותר – אולם מה בכך, הרי הילד הזה ראוי לכל הקרבה.
באשר לתנאי שהייתנו, ניכר כי גם כאן המקצועיות ותודעת השירות של מנור, נתנה את אותותיה באופן ניכר. אין כמעט דבר שלא היה לנו מן המוכן: דירה מרוהטת, מאובזרת מן המסד ועד הטפחות, כולל כלי מטבח כשרים, פלטה, מיחם וכיו"ב לשומרי שבת. טלפון עם קו ישראלי, כרטיס סים טעון בשיחות עם מספר מקומי, מספרי קשר ואנשי קשר, לצד נהגים מקצועיים ועוד. השהיה בגיאורגיה הייתה נוחה ונעימה, ואפשרה לנו להרגיש בטוחים, לצד אנשים דוברי השפה, מקומיים העובדים במנור וחדורי אותה רוח מופלאה.

יציאת מצרים - יציאת גיאורגיה
******************************
אנחנו כשבועיים וחצי בגיאורגיה. מתאקלמים ולומדים קצת את רזי המקום. מריה מתקשרת אלי. היא מבקשת שנכין פספורט ומסמכים, אנחנו נוסעים לשגרירות. בשגרירות בטביליסי, אנחנו פוגשים סוף סוף את אירית. ההליך כאן ארוך למדי, דגימות רוק, היכרות עם הפונדקאית ותשלומים. ההליך כולו מרגש מאוד. ההבנה שההמתנה תהיה עוד ארוכה למדי, עם המסכות והתינוקות, החלטנו להתפצל עונג ואני. עונג חזרה לדירה עם אוריה רפאל ואני נותרתי לענייני פרוצדורה. אני פתאום מבין שמנפיקים לי "אשרת כניסה זמנית", ובתוכה שם בננו – אוריה רפאל דהן, ותחת הכותרת: אזרחות, נכתב: "לא ידועה". בננו, אוריה רפאל דהן, נכנס לארץ ישראל במעמד של אדם נטול אזרחות ופליט. מדינת ישראל, הנפיקה אשרות כאלו לילדי מנור, כשההליך דרש ערבויות כלשהן והדבר סודר בלא כל התערבות מצידנו. אלו לצידנו, שנגשו לתהליך לבדם, עברו תיזוזים ללא סוף, ורק הדגישו בעינינו את מזלנו הטוב, שגם בעניינים הטכניים האלה, אנו מלווים על ידי מנור מדיקל.

עוד באותו לילה, ממש כמעט ערב פסח, בחיפזון יצאנו מגלות גיאורגיה, עם אוצר מופלא, אוריה רפאל דהן. רכבת אווירית של ישראלים, שלילדי מנור מדיקל הייתה בה נוכחות משמעותית, אשר יצאה מטביליסי יום לפני הסגר האווירי על גיאורגיה. זו הייתה גאווה ישראלית של ממש, בה רוח ההקרבה, הנתינה, הערבות ההדדית והמחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה, גרמה לעשיה הברוכה של מנור מדיקל להשתלב בצורה טבעית ביותר, בכל אותה עשיה ברוכה. רוח אדירה של תמיכה וסיוע, אשר אפשרה לכולנו, לצלוח את המסע המפרך הזה, ולהגיע לשלב בו עלינו לברך את כל מי שאפשר, על הנס הגלוי הזה, ראשית כמובן לקב"ה, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וזיכה אותנו, בבן מדהים שמוכיח מדי יום, בכל חיוך ובכל צפצוף שלו, שהוא היה ראוי לכל הדרך הקשה שעברנו עד שהגענו אליו. שנית למלאכים של מנור מדיקל, שאמנה בשם, ואם שכחתי מישהו או מישהו אז אלפי סליחות:

שלמי תודה
לעמי וליאורה מנור – הלב הפועם והרוח שלא אומרת נואש עד שמתגשם החלום, אלפי תודות

לד"ר אורית פאר אשר קיבלה את פנינו אל תוך התהליך הארוך במנור מדיקל, ולטלי קסלר מנור עם הנשמה הענקית - ראינו את האהבה, התמיכה והאכפתיות והתרגשנו מאוד, תודה ענקית
לנועה המופלאה, שקולה הנעים ריכך כל התרסקות ותמיכתה ואהבתה לאורך התהליך כולו ניתנו לנו בשלמות

לצוות הרופאים המסור, אשר ליווה אותנו במקצועיות ובאהבה, לאורך התהליך כולו: פרופ' אריאל הורוביץ, ד"ר ישראל הנדלר, ד"ר אורי ארליך, ד"ר אייזן אירית, ד"ר סופו יישבילי

לאחיות המלוות: אמיליה היקרה, שליוותה אותנו דרך לא מעט כישלונות, לאירית מירקין, למירימי קרן ולדפנה מנלה, אשר היתה לנו למחסה ביום זעם בהליך העיקרי, אשר הביא לנו את אוריה רפאל היקר

לאורטל מישאלי, גאולה רובין ועו"ד מאיר רובין, אשר הפכו את כל העניינים המשפטיים לפשוטים

למר אפרים רבר, שביקר עבורנו כל כך הרבה פעמים עם כל כך הרבה יפויי כח, מלאכתך ונתינתך לא היו לשווא

לצוות המופלא בטביליסי, לאתי, לאנוקי, למרים המופלאה ולאחות אינגה

בתמונה: הנסיך המתוק אוריה רפאל

All rights reserved 2020 © Manor Medic

עמוד הבית הרופאים שלנו הצוות מרכז ההפריה ובית היולדות יתרונות המלצות תרומת ביצית הבחירה החכמה מימון הפונדקאיות שלנו צור קשר
Call Now Buttonצור קשר Call Now Buttonשלח הודעה